Sunday, January 19, 2014

How Dr. Hew Len healed a ward of mentally ill criminals with Ho'oponopono

Ho’oponopono, the Hawaiian system that heals oneself ... and the world, too

More than thirty years ago, in Hawaii, at the Hawaii State Hospital, there was a special ward, a clinic for the mentally ill criminals. People who had committed extremely serious crimes were assignated there either because they had a very deep mental disorder or because they needed to be checked to see if they were sane enough to stand trial. They had committed murder, rape, kidnapping or other such crimes. According to a nurse that worked there in those years, the place was so bleak that not even the paint could stick to the walls, everything was decaying, terrifying, repulsive. No day would pass without a patient-inmate attacking another inmate or a member of the staff.
The people working there were so frightened that they would walk close to the walls if they saw an inmate coming their way in a corridor, even though they were all shackled, all the time –but more than once this wouldn’t stop an agression. The inmates would never be brought outside to get fresh air because of their relentlessly threatening attitude. The scarcity of staff was a chronic occurrence. Nurses, wardens, employees would prefer to be on sick-leave most of the time in order not to confront such a depressive and dangerous environment.

Dr. Hew Len, the Teacher of Ho'oponopono

Dr. Hew Len, the Teacher of the healing system Ho'oponopono
Dr. Hew Len, the Teacher of the healing system Ho'oponopono
Enters Dr. Hew Len
One day, a newly appointed clinical psychologist, a Dr. Stanley Hew Len, arrived at the ward. The nurses rolled their eyes, bracing themselves for one more guy that was going to bug them with new theories and proposals to fix the horrid situation, who would walk away as soon as things became unpleasant, around a month later, usually. However, this new doctor wouldn’t do anything like that. Actually he didn’t seem to be doing anything in particular, except just coming in and being always cheerful and smiling, in a very natural, relaxed way. He wasn’t even particularly early in arriving every morning. From time to time he would ask for the files of the inmates.
He never tried to see them personally, though. Apparently he just sat in an office, looked at their files, and to members of the staff who showed an interest he would tell them about a weird thing called Ho’oponopono. Little by little things started to change in the hospital. One day somebody would try again to paint those walls and they actually stayed painted, making the environement more palatable. The gardens started being taken care of, some tennis courts were repaired and some prisonners that up until then would never be allowed to go outside started playing tennis with the staff. Other prisonners would be allowed not to be shackled any more, or would receive less heavy pharmacological drugs. More and more obtained permission to go outside unshackled, without causing trouble to the hospital’s employees.
In the end, the athmosphere changed so much that the staff was not on sick leave any more. Actually, more people than needed wished now to work there. Prisonners started gradually to be released. Dr. Hew Len worked there close to four years. In the end, there remained only a couple of inmates that were relocated somewhere else and the clinic for the mentally insane criminals had to close.
Another self-help book?
I have to confess that I don’t remember reading in my whole life one single self-help book. Titles like how to get wealthy in two simple steps or the sure road to love and riches or marketing with the stars or secure your health with this ancient secret of the mayas never passed from my eyes to my consciousness, I simply never payed attention to them.
So when my neighbor Norma, an 81 year young lady filled with strength, enthousiasm and New York witt, told me: “rosario, you have to read this new book by Joe Vitale”, I stared at her with probably a blank expression, and I asked “who is Joe Vitale?” The extent of my ignorance was too wide for her to try to diminish it, so she replied, “never mind, you have to read this book”. “It’s about a doctor who emptied a ward for mentally insane criminals in a couple of years, just saying a few words to himself.”
I asked, “could you repeat what you just said?” And she did. The book displayed all the signs of the self-help book: ZERO LIMITS, The Secret Hawaiian System for Wealth, Health, Peace, and Morebut it was too late, I had heard about the doctor and I had developed an instant frenzy, a desperate need to learn what he had done with the crazy criminals, so I grabbed the book and rushed home and started reading, and I didn’t stop until the last word.
What did Dr. Hew Len do to the patients, how did he treat them that the results were so spectacular? He didn’t do anything. Not a thing to them nor with them, except looking at their files. He only tried to heal himself, applying an old, traditional community problem-solving system from Hawaii, called Ho’oponopono, adapted to individuals by his Teacher, the late Hawaiian sage Morrnah Nalamaku Simeona. And what was he doing to himself? In his own words: “I was simply healing the part of me that created them”.
Actually, he used to sit in his office and look at the patients' files. While perusing them, he would feel something, a pain, an empathy. Then he started the healing on himself, taking full responsibility for what was going on with a given patient. That's how those people got better, because their doctor had the strange view that it was himself who needed the healing, not them.
Ho’oponopono
Simply put, Ho’oponopono is based on the knowledge that anything that happens to you or that you perceive, the entire world where you live is your own creation and thus, it is entirely your responsibility. A hundred percent, no exceptions.
Your boss is a tyrant? It’s your responsibility. Your children are not good students? It’s your responsibility. There are wars and you feel bad because you are a good person, a pacifist? The war is your responsibility. You see that children around the world are hungry and malnourished if not starving? Their wont is your responsibility. No exceptions. Literally, the world is your world, it is your creation. As Dr. Hew Len points out: didn’t you notice that whenever you experience a problem you are there?
It’s your responsibility doesn’t mean it’s your fault, it means that you are responsible for healing yourself in order to heal whatever or whoever it is that appears to you as a problem.
It might sound crazy, or just plain metaphorical, that the world is your creation. But if you look carefully, you will realize that whatever you call the world and perceive as the world is your world, it is the projection of your own mind. If you go to a party you can see how in the same place, with the same light, the same people, the same food, drink, music and athmosphere, some will enjoy themselves while others will be bored, some will be overenthousiastic and some depressed, some will be talkative and others will be silent. The “out there” for every one of them seems the same, but if one were to connect their brains to machines immediately it would show how different areas of the brain would come alive, how different perceptions there are from one person to the next. So even if they apparently share it, the “out there” is not the same for them, let alone their inner world, their emotions.
How do you heal yourself with Ho’oponopono? Three steps: by recognizing that whatever comes to you is your creation, the outcome of bad memories buried in you mind; by regretting whatever errors of body, speech and mind caused those bad memories, and by requesting Divine Intelligence within yourself to release those memories, to set you free. Then, of course, you say thank You.
There are seminars where they teach you many tricks to help this process, but according to Joe Vitale, Dr. Hew Len himself uses the simplest of the formulas from Ho’oponopono. Whenever a matter arises –and they arise incessantly– adressing the Divine within you, you only have to say: I love You, I’m sorry, Please forgive me, Thank You.
That we can obtain big things from Ho’oponopono has already been shown: the healing of an entire ward of insane criminals seems far more difficult a task than any of our personal troubles. There are, no doubt, piles of testimonies from practitioners. Dr. Hew Len says, however: this is not fast food. The cleaning of memories requires a lot of concentration and persistence and is an unending job. But the result is what he calls Zero Limits, a state where one is free from the past, and suffused with Divine Intelligence and love.
Rosario Montenegro

Sunday, October 20, 2013

הפסקת אוכל

הפסקת אוכל

חסידי "הצמצום הקלורי", שיטת תזונה המעוררת הדים בעולם, מאמינים שאכילה מרובה גורמת לתאי הגוף להפוך לעצלנים ולהזדקן במהירות, בעוד שאכילה מועטה מעכבת הזדקנות ושומרת על הבריאות. עובדה: אנשים שאוכלים לפי השיטה לא רק מגיעים לגילאים מופלגים כמו 116, אלא גם זוכים בחסינות מפני סרטן, סכרת ומחלות לב, ובאנרגטיות ובחדות של טינאייג'רים. אל תגמרו מהצלחת

איילת רוזן | מגזין mako | פורסם 17/10/13 13:50:55
לאכול עם פינצטה
תגבילו קלוריות, תחיו יותר
צילום׃  שי אהרון מיניאטורות
אם ארוחת הבוקר השגרתית שלכם היא קפה ומאפה, דגנים בחלב או סנדוויץ' חביתה, הבוקר של ג'ו קורדל, עו"ד אמריקני בן 55 מתחיל קצת אחרת. מדי בוקר, קורדל מפנק את עצמו בקערה של פטל טרי, אליה הוא מוסיף מעט אגוזים ואת קליפותיהם של שלושה תפוחים. מהתפוחים עצמם, אגב, הוא נפרד.
קורדל הוא אחד מ-100 אלף האנשים שחיים על פי שיטה מהפכנית ששמה "צמצום קלורי" (Calorie restriction). לפני שתתחילו להשוות אותה לדיאטות שונות בסגנון אטקינס וחבריה, חשוב שתבינו שזו בכלל לא דיאטה, והמטרה אינה גזרה חטובה. למעשה, הצמצום הקלורי שואף להרבה יותר מזה: הארכת חיים משמעותית, שמירה על טווח וקלילות תנועה, מוח חד וזיכרון צלול גם בגיל מבוגר מאוד, אך מעל הכל: חיים נטולי סרטן, סכרת ומחלות לב.
בזמן שבישראל בני 100 מככבים בעיתונים על תקן תופעת טבע נדירה, באיגוד של מצמצמי הקלוריות הם דבר שבשגרה. חברים באיגוד הלכו לעולמם בגילאי 116, 114, 104 ויש גם מצמצם קלורי אחד שעדיין חי ובועט בגיל 111. "כשאנשים חושבים על זקנים, הם חושבים על מחלות, הידרדרות קוגנטיבית והגבלת תנועה. אבל האנשים באיגוד שלנו פשוט לא חולים", אומר ל-mako פול מקגלות'ין, סגן נשיא איגוד מצמצמי הקלוריות ומנהל המחקר של האיגוד, "הם פשוט לא מפתחים מחלות. להפך. הם משמרים את יכולת הזיכרון שלהם ובמקרים מסוימים אפילו מתקנים נזקים של הזדקנות מוחית".
בעשור האחרון יזם האיגוד סדרת מחקרים שמטרתם להוכיח שאם אוכלים פחות – חיים יותר, ויותר טוב. המחקרים משווים בין איכות בריאותם של אנשים שצורכים מזון מערבי רגיל לבין איכות בריאותם של מצמצמי הקלוריות, והתוצאות מעוררות קנאה. “הם נראים כמו זן אחר", אומר פרופ' לואיג'י פונטנה מאוניברסיטת וושינגטון, שחקר לעומק את חברי האיגוד, את מדדיהם הבריאותיים ואת הרגלי התזונה שלהם."הם הולכים לחיות יותר מההורים שלהם ומהאחים שלהם. זה מדהים כמה דיאטה יכולה לשנות את האופן שבו גוף האדם עובד. לחץ הדם נמוך יותר, קצב הלב נמוך יותר, הרבה אנרגיה, מטבוליזם איטי, טמפרטורת גוף נמוכה יותר – השוני הוא עצום".

המחיר הפיזי של האבסת ילדים

הצמצום הקלורי, מתברר, הוא עסק גמיש להפליא: זה יכול להתבטא בהגבלה קפדנית יומית של צריכת הקלוריות, המקצצת ב-25 אחוז מהצריכה; בכמעט-צום המתרחש מדי כמה ימים, ובמסגרתו אוכלים עד 600 קלוריות ליום, או בצום אמיתי של ארבעה ימים בחודש, במהלכם שותים הרבה וצורכים 150 קלוריות יומיות בלבד. כך או כך, דבר אחד משותף לכל סוגי הצמצום הקלורי: פשוט אוכלים פחות. הרבה פחות. "יש 100 אלף דרכים לעשות את זה”, מסביר מקגלותי'ן. "חלק מהמצמצמים אוכלים לחם, למשל. חלקם אוכלים מטוגן. המנטור שלנו, שחי עד גיל 104, אפילו חטא בג'אנק פוד מדי פעם. אבל כולם אכלו מעט".
פול ומרדית', סגן הנשיא והנשיאה של איגוד מצמצמי הקלוריות
צילום׃  LivingTheCRWay.com
בעוד שגבר בגילו אמור לצרוך כ-2,400 קלוריות ביום, מקגלות'ין מקפיד לצרוך רק 1,850 קלוריות יומיות, ולשרוף 200 קלוריות מתוכן בהליכה או בעבודה בגינה. הוא ואשתו, מרדית' פותחים כל בוקר בשעה שש, בארוחת בוקר עצומה של דגנים, פירות ירקות ו...בטטה. הם אוכלים ארוחת צהרים קטנה ומוותרים לגמרי על ארוחת הערב. אוכל מטוגן, וגם כזה שמכיל רמות גבוהות של סוכר, הם מחוץ לתחום. גם אלכוהול. אבל שניהם מדגישים שכל אחד יכול למצוא לו את השיטה המתאימה לו. יש כאלו שבוחרים לאכול חמש ארוחות קטנות ביום, למשל.
קורדל, כאמור, סועד את ליבו בקליפות תפוחים ובערב מתפרע עם בשר וירקות. בסך הכל: 1,900 קלוריות ביום. לפני עשור, כשקורדל התחיל לחיות לפי הצמצום הקלורי, הוא שקל 80 קילוגרמים. כיום הוא שוקל 59 קילוגרמים ולמרות שהוא בשנות החמישים לחייו, מדדי הבריאות שלו זהים לאלה של אתלט בן עשרים. "אני תמיד יותר שבע מרוב האנשים בשולחן", סיפר קורדל בראיון ל"לוס אנג'לס טיימס". "אני אשמח מאוד אם יהיו לי 90 או 95 שנים בלי סרטן, מחלות לב, סכרת או מחלות כרוניות אחרות. מבחינתי זה יצדיק את הבחירה באורח החיים הזה”.
אחיו של קורדל, הצעיר ממנו בשנה וחודשיים, נמוך ממנו ושוקל 54 קילוגרמים יותר ממנו – 113 קילו. "הוא נהנה לאכול מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, ותמיד מסתלבט עליי בארוחות משפחתיות כמה זה יהיה מצחיק אם הוא יחיה יותר ממני", מספר קורדל, "אבל האמת? גם אם תדרוס אותי היום משאית, אני יכול לומר בפה מלא שהחיים שלי עם הגבלת הקלוריות עשירים יותר, מלאים יותר ומהנים יותר מאשר החיים שהיו לי בלעדיה”.
זה התחיל ממחקר שביצעו מארי קרוול וקלייב מקיי מאוניברסיטת קורנל שבניו יורק, ושתוצאותיו פורסמו ב-1934. במהלך המחקר גילו השניים שחולדות שהתקיימו על תזונה מאוזנת אך מוגבלת, האריכות ימים באופן משמעותי – עד פי שניים יותר מחולדות שאכלו כרגיל. הניסוי הזה הוכיח את עצמו שוב ושוב גם בחיות אחרות: אצל עכבישים, עכברים ואפילו אצל קופים.
בהקדמה החשובה של מאמרם, הציגו קרוול ומקיי טקסט שפורסם במאה ה-11 לספירה, ובו מפציר הכותב בבני האדם לאכול מעט כדי להאריך חיים. קרוול ומקיי טענו כי בעבר ידעו בני האדם שאכילה מועטה מאריכה חיים, אך הידע הזה אבד להם בגלל הכלכלה המודרנית. לתפיסתם, המחשבה שילד חייב לגדול כמה שיותר מהר היא הלך רוח הנובע מרצונם של גופי צרכנות ושיווק למכור מזון ומוצרים נלווים לילדים. אבל אף אחד, כתבו, לא חקר מה המחיר של הפיזי של האבסת הילדים והבאתם לבגרות במינימום זמן.
פריצת דרך משמעותית נוספת אירעה ב-1993, כשסינתיה קניון, ד"ר לכימיה ולביוכימיה מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, חשפה כי ההורמון IGF-1 –  הידוע כאחראי על הגדילה, מאיץ מאוד את ההזדקנות. ד"ר קניון, שתחום המחקר שלה הוא הזדקנות, חקרה הארכת חיים של תולעים מיקרוסקופיות (נמטודה) ומצאה את הגן DAF-2 , המייצר את הקולטן להורמוןIGF-1 . קניון קראה לו "גן מלאך המוות", כי כשהיא פגמה בגן הזה התולעים חיו כפול זמן, היו פוריות לאורך זמן וחסינות בפני מחלות. מכאן היא הסיקה שרמות נמוכות של הורמון גדילה ואינסולין בגוף, מאטות את תהליך ההזדקנות ומחזקות את הגוף (בהרצאה של קניון ב-TED, בדקה 2:50, יש השוואה של התולעים עם המוטציה ובלי המוטציה ביום ה-13 לחייהן).
אוכלים פחות חיים יותר
מעדיף לאכול רק את קליפות התפוחים. מצמצמי קלוריות
צילום׃  LivingTheCRWay.com
איך זה קשור למזון? ד"ר קניון מסבירה שהאינסולין והורמון הגדילה הופכים לפעילים כשיש להם תנאים טובים – כלומר, כשהם מקבלים הרבה אוכל, שבאמצעותו אנו גדלים. אבל כשהמוח חושב שהוא ב"זמנים קשים" ולא מקבל המון אוכל, הוא מפעיל מנגנוני הגנה ותיקון של תאי הגוף והתוצאה היא הפעלה יעילה יותר, בבריאות טובה יותר, לאורך זמן רב יותר.
"אפשר לחשוב על זה כמו על אב בית עצלן, שזז ממש לאט", הסבירה ד"ר קניון בהרצאה מ-2011. "עד שהוא מגלה שעומדת להגיע סופת הוריקן ולמוטט את הבניין. מאותו רגע הוא מצלצל בבהלה לזגגים, בנאים, צבעים וכל בעלי המקצוע האפשריים, כדי שיבואו לעזור לו למגן את הבית. כך שכשהסופה מגיעה, הבית כבר נמצא במצב הרבה יותר טוב ממה שהיה, וגם יחזיק מעמד יותר זמן בעתיד, אפילו אם לא תגיע סופה".
"ד"ר קניון בעצם חשפה מה קורה בתוך התאים במצב של צמצום קלורי”, מסביר מקגלות'ין. "כשהתאים מקבלים פחות אנרגיה, הם לא רק הופכים ליותר יעילים, משתמשים יותר טוב בסוכר, שורפים את השומן ולא אוגרים אותו – אלא גם מתקנים את הרקמות בגוף שלך ביותר יעילות. הרבה אנשים שמתחילים לצמצם קלוריות מדווחים על שיפור בראייה, למשל. והדבר הכי בולט הוא עליה עצומה באנרגיה. אתה מרגיש שאתה יכול לעשות הרבה יותר, כל היום".

125 קלוריות ביום

הוכחה נוספת ליעילות השיטה מגיעה מהמקום הכי לא צפוי: אקוודור. בפברואר 2011 פירסמה קבוצת חוקרים בראשות ד"ר גווארה-אגייר מאוניברסיטת קיטו שבאקוודור ופרופסור לונגו מאוניברסיטת דרום קליפורניה מאמר, המתאר את תוצאותיהן של 24 שנות תצפית ומחקר על 99 חולי תסמונת לרון תושבי דרום אקוודור. גופם של אנשים הסובלים מתסמונת לרון – מחלה נדירה, הפעילה אצל כ-300 חולים ברחבי העולם כיום - מייצר כמות קטנה מאוד של הורמון גדילה ולכן הם מאוד קטנים מבחינה פיזית, כלומר גמדים. הקבוצה התגלתה על ידי ד"ר גווארה ב-1987 ‏וכעבור שבע שנים, כשהבחין בהבדלי התחלואה הבולטים ביניהם לבין קרובי משפחתם (שאינם חולים בתסמונת לרון), צירף למחקרו גם את פרופסור לונגו האמריקאי.
מתברר שבמשך כל שנות המחקר, דור שלם, איש מ-99 הנבדקים, לא חלה בסוכרת. אצל בני משפחתם שחיו באותו אזור ואפילו באותו בית, אך לא היו חולים בתסמונת לרון, התגלתה סוכרת באחוזים דומים מאוד לאלו המקובלים אצל שאר האוכלוסייה באזור – חמישה אחוז. בנוסף, אשה אחת בלבד מכל הנבדקים חלתה במהלך 24 השנים הללו בסרטן. בהשוואה, אצל 17 אחוז מבני המשפחה הבריאים התגלו מקרי סרטן – שוב, דומה לאוכלוסייה הכללית באזור. החוקרים גם הישוו תרביות תאים של חולי תסמונת לרון, לאלה של קרוביהם הבריאים וגילו כי הדי.אן.איי של חולי תסמונת לרון נפגע הרבה פחות מפגיעות חיצוניות שונות, מאשר זה של קרוביהם הבריאים. תאים שהדי.אן.איי שלהם כן נפגע, השמידו את עצמם – כלומר, התאבדו – תהליך ידוע של הגנה עצמית מפני סרטן.
מצמצמי קלוריות
מייקל מוזלי והמזון המצומצם. זה עבד לו
צילום׃  מייקל מוסלי מתוך הסרט
כתב הרפואה והמדע של ה-BBC מייקל מוזלי יצא לחקור את השיטה עבור תוכנית הבריאות של הרשת. “שום דבר בהכשרה הרפואית שלי לא הכין אותי למה שמצאתי", סיפר ל"ניו יורק טיימס", "למרות שרוב הדתות כוללות צומות שונים, האמת היא שזה תמיד לי נראה דרסטי וקשה". כדי לבדוק על מה כל המהומה, החליט מוזלי, בשנות ה-50 לחייו, להשוות את מדדיו הבריאותיים לאלו של ג'ו קורדל, מקלף התפוחים מתחילת הכתבה. התוצאות, שלא במפתיע, נטו לטובתו של קורדל בכל מדד אפשרי. בזמן שכל הבדיקות שלו היו תקינות לגמרי ובגבולות הנורמה, הבדיקות של מוזלי חשפו שהוא על גבול הסכרת, עם רמות גבוהות של הורמון גדילה בדם ולא פחות מ-27% שומן בגוף. רופאת המשפחה של מוזלי הסבירה לו שתוך עשור הוא יצטרך להיעזר בשמונה תרופות שונות כדי לטפל בבעיות הבריאות שלו.
האם צום שיפר את המצב? במשך שלושה ימים ארוכים מוסלי צרך רק 125 קלוריות ביום, לצד הרבה מים, תה וקפה. התוצאה? רמות הסוכר וההורמון IGF-1 ירדו בחצי, אל גבולות הנורמה. מוזלי גילה שבכדי להשיג את האפקט של הצמצום הקלורי ולשמור על היתרונות הבריאותיים, הוא יצטרך לצום כך פעם בחודש.
במרץ השנה חשף מוזלי את הגרסא שלו לצמצום הקלורי: הוא פרסם ספר בשם “5:2”, שהפך לרב מכר בארצות הברית, בריטניה וניו זילנד. כפי שאפשר לנחש מהשם, השיטה של מוזלי כוללת חמישה ימים של אכילה רגילה ושני ימי צום, במהלכם הוא אוכל רק 600 קלוריות. כדי לסבר את האוזן, זה אומר, למשל, ארוחת בוקר של שתי ביצים על לחם דגנים וקערת פטל, וארוחת בערב של סלמון צלוי עם שעועית ירוקה ועגבניות שרי. זהו. 300 קלוריות בבוקר, 300 קלוריות בערב ובין לבין הרבה מים, תה וקפה.
לפני שהתחיל בצום שקל מוסלי, 180 ס"מ של בריטיות שמנמנה, 85 ק"ג. היקף המותניים שלו היה 91 ס"מ, הצוואר 43 ס"מ והוא סבל מממדי סוכר וכולסטרול גבוהים. בתוך חודשיים השיל עשרה קילוגרמים ממשקלו, וכל המדדים הבריאותיים שלו, כולל סוכר וכולסטרול, צנחו בחזרה לגבולות הנורמה. כיום הוא שוקל 76 ק”ג, אם תהיתם, והיקף המתניים שלו הוא 83 ס”מ. “לא רציתי לרדת יותר במשקל כי אשתי, שהיא רופאה, אמרה שאני נראה כחוש", הוא אומר, "אז כיום אני צם יום בשבוע ולרוב מוותר על ארוחת צהרים בשאר הימים". ומה עם הרעב? "התרגלתי”, סיכם בראיון לניו יורק טיימס, "זה אחד הדברים שעוברים אחרי כמה זמן וגיליתי שזה מחדד את החושים ואת המוח שלי".

"אנחנו רוצים להיות בריאים, לאו דווקא לרזות"

למרות המילים הנלהבות, מומלץ לתפוס את שיטת הצמצום הקלורי בפרופורציות הנכונות: עדיין אין מחקר ארוך טווח שהוכיח שהדיאטה מאריכה חיים או משפרת את הבריאות בבני אדם. בעשר השנים האחרונות מממן איגוד מצמצמי הקלוריות שלל מחקרים, שמטרתם להוכיח שאם תאכלו פחות – תחיו טוב יותר והרבה יותר. “את המחקר הראשון התחלנו ב-2002, עם עשרה מחברי האיגוד", מספר מקגלות'ין, "אחר כך השתתפנו במחקר של אוניברסיטת וושינגטון, במחקר של זוכת פרס נובל ד"ר אליזבת בלקברן, שתוצאותיו יפורסמו בקרוב, ויש עוד פרויקט שעומד להתחיל. מעבר לזה, אנחנו מחפשים 1,000 מצמצמי קלוריות שישתתפו במחקר שיעקוב אחריהם כל חייהם".
לפני שאתם רצים להיפרד מהאוכל במקרר, חשוב להבהיר שלא כולם ממהרים להתלהב מהשיטה. "צמצום קלורי לא הוכח כשיטת טיפול נרחבת לאורך זמן בקהל רחב", מבהיר ד"ר דרור דיקר, מנהל מחלקה פנימית ד' והמרכז הרב תחומי לטיפול בעודף משקל בבי"ח השרון, “עברו 13 שנים עד שהוכיחו שירידה במשקל מפחיתה תמותה, אז צריך להבין שמחקרים רפואיים כוללים לוקחים זמן ושלהוכיח עובדות רפואיות בנוגע למטאבוליזם זה מאוד מסובך. צריך לעקוב אחרי אנשים במשך שנים ארוכות".
גם ד"ר דיקר מודה שצמצום קלורי יכול לסייע בהפחתה של כמות האינסולין בגוף וכן של מחלות הלב. “זה הגיוני כי את משפרת את המטאבוליזם", הוא מסביר, "אבל שימי לב שמצמצמי הקלוריות עושים את זה באופן מאוד מבוקר ומקפידים לאכול את כל מה שהגוף צריך. הם שומרים על BMI (BODY MASS INDEX – מדד מסת הגוף, באמצעותו בודקים האם אדם נמצא במשקל תקין או לא ומה אחוזי השומן בגופו - .א.ר.) בריא. אבל מי שמצמצם קלוריות לאורך זמן ויורד מה-BMI הבריא – ימות לפני. אין פה שאלה".
פסטה מוקטנת, שי אהרון מיניאטורות
לא כולם מלהבים מהשיטה
צילום׃  שי אהרון מיניאטורות
ד"ר דיקר מסביר שהמחקרים עליהם מסתמכים מצמצמי הקלוריות הם עדיין נקודתיים: “ברור שלמאזן אנרגיה שלילי יש רווחים בריאותיים לאורך זמן וירידה לדיאטה של 1,800 קלוריות ביום לא מטרידה אותי", הוא אומר, "אבל צריכה של 600 קלוריות ביום זה סיפור אחר. באותה מידה שהיא יכולה לשפר את קצב הלב ולהוריד לחץ דם, היא עשויה לסכן את האדם אם היא נעשית לא נכון. אם מישהו רוצה לאמץ דיאטה כזו – זה אומר מעקב רפואי מדוקדק למניעת תופעות לוואי חמורות".
אולי תופתעו, אבל גם מקגלות'ין מבקש מכם להיזהר: “אנחנו רוצים להיות בריאים ולאו דווקא לרזות", הוא מדגיש, "ישנם מצמצמי קלוריות שהם לא הכי רזים – אבל הם שומרים על המשקל. הטבלאות של צריכת הקלוריות המומלצות לשיטה, אותן פרסמנו בספר The CR Way הן נקודת פתיחה. אבל כל אחד צריך לעשות ניסוי וטעייה כדי למצוא את מה שעובד בשבילו. אנשים צריכים להבין שזו גישה שלמה לחיים ולא רק בחירה באוכל הנכון".

Sunday, July 14, 2013

מה גורם לנו להיות פסימים - ואיך נהפוך לאופטימים?

מחקרים מוכיחים שהפעילות המוחית אצל אנשים אופטימים שונה מזו של פסימים, אבל החדשות הטובות הן שאפשר לשנות את המסלול ולהיפרד לשלום מהמחשבות המציקות. כך תעשו זאת
רעות חייט

מסתכלים תמיד על חצי הכוס הריק? עוד לא מאוחר מכדי להשתנות: חוקרים טוענים כי אדם יכול ללמד את עצמו להיות אופטימי בתוך שבעה שבועות בלבד, באמצעות שני תרגילים פשוטים. האחד קשור בהסתכלות בפרצופים מחייכים וכועסים, והשני הוא מדיטציה הנמשכת 20 דקות.


האופטימיות חשובה לבריאות:
  
החוקרים הוכיחו שבזכות תרגול קבוע, המוח מסוגל לשנות את הדרך שבה הוא פועל ולשנות את נקודת המבט הפסימית שלנו על החיים. הנתונים הוצגו בסרט דוקומנטרי של ה-BBC שבו הסביר מייקל מוסלי, שסבל מנדודי שינה בעשרים השנים האחרונות, כי רצה להפוך לאדם שמח יותר - כזה שגם ישן טוב יותר.

מוסלי נבדק על ידי המומחית בתחום פרופ' איליין פוקס מאוניברסיטת אסקס שבבריטניה, והתוצאות הראו כי קיימת פעילות רבה יותר בחלקי המוח שלו הקשורים בשליליות ובפסימיות.


אסימטריה במוח

מחקרים קודמים הראו כי אנשים שסובלים יותר מפסימיות ומחרדה לוקים באסימטריה במוח הגדול, כך שישנה פעילות רבה יותר בהמיספרה הימנית מאשר בהמיספרה השמאלית, מסיבה שאינה ידועה עדיין. האם גם אתם פסימים? ה-BBC מציע שאלון מקוון כדי לעזור לכם להחליט.

באמצעות ניתוח הפעילות החשמלית במוח, הצליחו המומחים להוכיח כי הצד הימני במוחו של מוסלי פעיל פי שלושה מאשר הצד השמאלי כשהוא במצב מנוחה.


למוסלי הוצעו כאמור שני תרגילים לביצוע יומיומי, שיאפשרו לו לשנות את הלך המחשבה שלו: בראשון, תרגול המדיטציה, הוא התבקש לשבת במקום שקט ולהתמקד במשך 20 דקות באלמנטים פיזיים כמו משקל גופו או האופן שבו הוא נושם. אפשר להתחיל לתרגל זאת במשך עשר דקות ביום, ובהדרגה להעלות את אורך המדיטציה.

באופן הזה, מאפשרת טכניקת המדיטציה למחשבות שלנו לצוץ ולהיעלם מבלי לשקוע בהן יותר מדי.

בתרגיל השני מביטים במסך מחשב שעליו מוצגים 15 פרצופים כועסים או חסרי הבעה - ופרצוף אחד מחייך. בתרגיל זה התבקש מוסלי לזהות את הפנים המחייכות ולהקליק עליו. לאחר שעשה זאת, התחלף סט הפרצופים שעל המסך והוא התבקש למצוא שוב את הפנים המחייכות. הרציונל שבבסיס הרעיון הוא לאמן את המוח לחפש את הדימויים החיוביים ולהתכוונן בקלות רבה יותר למחשבות אופטימיות.

מוסלי דיווח בסרט כי לאחר שבעה שבועות מצב רוחו השתפר, הוא החל לישון טוב יותר ואף לחוש אופטימי. בתום פרק הזמן הזה הוא שב למעבדה, כדי לבחון אם חל שינוי גם בפעילות המוחית שלו. למרבה הפלא, גם האסימטריה בפעילות ההמיספרות שלו התאזנה במידה מסוימת, אינדיקציה נוספת לכך שהוא אכן הפך אופטימי יותר.

כשביצע שוב את תרגיל הפרצופים, זיהה מוסלי את הפנים המחייכות במהירות רבה יותר, מה שמעיד על כך שהוא מחפש פחות את הצד השלילי בחיים ככלל.

אופטימיות ב-8 צעדים

התחילו בעשר דקות ביום, והעלו בהדרגה עד שתגיעו לתרגול מדיטציה יומיומי של 20 דקות:

1. קודם כל, נשמו. לפני שאתם מקדישים תשומת לב לחרדה או למחשבות השליליות שטורדות אתכם, התמקדו בנשימה שלכם, בתחושת האוויר הנכנס באיטיות אל הנחיריים ויורד בגרון אל הריאות.


2. הקשיבו ללב. הרגישו את פעימות הלב שלכם ודמיינו אותו שואב את הדם ומזרים אותו חזרה אל כל חלקי הגוף. המשיכו כך עד שאתם מוכנים להתחיל במדיטציה.

3. מיינו את המחשבות. מקדו את תשומת הלב שלכם במחשבות שמקשות עליכם. אילו מחשבות נוכחות כרגע במוחכם? האם יש רבות כאלה המתרוצצות בראשכם או שמדובר באחת המעיקה עליכם בכל פעם? נסו לחשוב על הבעיות האלה בצורה רציונלית במקום להגיב אליהן רגשית.

4. אל תנסו לעצור את המחשבות. בניגוד לתפיסה השגויה הרווחת, בעת מדיטציה לא "מרוקנים" את המוח ממחשבות. מחשבות אינן האויב ואם תנסו להיאבק בהן - רק תחזקו את כוחן.

5. התייחסו למחשבות כאל רעש רקע. נסו לסגל למחשבות אופי של רעש לבן, כמו דיבורים ברדיו שנשמעים בקרבת מקום. אתם יכולים לשמוע אותן, אבל לא להתמקד בהן. תשומת הלב שלכם מופנית לעובדה שאינם מקשיבים למה שנאמר.

6. אל תשפטו את המחשבות. הן אינן "טובות" או "רעות", כיוון שכל מה שעובר במוחכם שווה ערך באותה מידה. אם תתייחסו אליהן בסקרנות ובסלחנות, יהיה קל יותר להתמודד עמן.

7. החזירו את המחשבות למסלול. בכל פעם שהמחשבות שלכם נודדות למחוזות שליליים, הכירו בכך ומקדו שוב את תשומת הלב בהתבוננות.


8. תרגלו זאת במשך כמה דקות. כאמור, התחילו בעשר דקות והעלו את משך הזמן בהדרגה. ייתכן שתחושו מסוחררים בתחילה, משום שמוחכם יפסיק להתרוצץ במעגלים, אך זה יעבור. ייתכן אף שתזהו יותר מחשבות מהרגיל בזמן תרגול המדיטציה, אך למעשה רק אתם אלה שהפכו מודעים יותר. ככל שתתאמנו, כך תוכלו להתמודד בקלות רבה יותר עם דאגות ופחות להיתפס לפאניקה.

Monday, July 1, 2013

סקר חדש: עובדי גוגל הם האופטימיים בעולם

ע"פ מה שנראה בכתבה המחשבה היא אכן זאת שיוצרת את המציאות


סקר חדש: עובדי גוגל הם האופטימיים בעולם


יותר מ-86% מעובדי החברה בטוחים כי בחצי השנה הקרובה מצבה של ענקית החיפוש ישתפר. לפי אתר כוח האדם גלאסדור, עובדי גוגל מובילים על פני 250 אלף חברות אחרות. גם קוואלקום, SAP, יאהו ואמזון מובילות

עובדי גוגל אופטימיים במיוחד - כך עולה מסקר של אתר חברת המחקר וכוח האדם גלאסדור, שפורסם בסוף השבוע. לפי הסקר, גוגל מובילה בשיעור העובדים אשר חושבים כי מצב החברה עומד להשתפר בחצי השנה הקרובה.



הסקר, אשר כיסה 250 אלף חברות מסביב לעולם, דירג את גוגל במקום הראשון: 86% מהעובדים ציינו כי הם חושבים כי מצב החברה עומד להשתפר, ו-0% אמרו כי מצב החברה עומד להיות רע יותר. עובדי גוגל כזכור גם הביעו לאחרונה שביעות רצון גבוהה במיוחד מתנאי העבודה בחברה, ומלארי פייג', מנכ"ל החברה.

כל חמש החברות המובילות בסקר אופטימיות העובדים הן כולן חברות טכנולוגיה. במקום השני נמצאת קוואלקום עם 76% מהעובדים החושבים שמצב החברה עומד להשתפר, ובמקום הרביעי והחמישי ניתן למצוא את SAP ואמזון, בהתאמה, עם 73% ו-69%.

מאריסה מאייר. העובדים שלה אופטימיים
מאריסה מאייר. העובדים שלה אופטימייםצילום: עמית שעל

המקום השלישי מפתיע במיוחד - יאהו, עם 75%, שככל הנראה עובדיה אופטימיים מאוד לגבי סגנון הניהול של מאריסה מאייר. הסקר עצמו נערך באפריל האחרון, וככל הנראה אם היה נערך עכשיו, על רקע השמועות כי יאהו עומדת לקנות את טאמבלר, הוא רק היה משתפר.

בסך הכל, נמצא יחס אופטימי מצד העובדים של רק שליש מכל החברות בעולם. אפל לא נכנסה לרשימת עשרת החברות המובילות, ורק 59% מעובדיה אופטימיים. יצרנית הטלקום הסיני האוואי עומדת על 55%, ופחות מחצי מהעובדים אופטימיים בחברות טכנולוג כגון אורקל, IBM, מיקרוסופט, ו-HP.



הדבר חמור במיוחד באינטל, בה רק 31% מהעובדים אופטימיים לגבי עתידהחברה, ו-Dell - שרק 22% מעובדיה חושבים שעומד להיות שיפור בקרוב, זמן קצר לפני שהחברה עומדת לחזור להיות חברה פרטית. בין המעוניינים לרכוש את יצרנית המחשבים ניתן למצוא את מייסד החברה, מייקל דל, שעד לאחרונה נחשב למתמודד המוביל היחידי.

Every kid needs a champion


Wednesday, May 22, 2013

הפסיכולוג שפיטר את אלוהים


אנשים שהם מרכז היקום, ושאינם מסוגלים לקחת אחריות - פוגשים מטפלים שאין להם אלוהים, במפגש שנידון לכישלון. אם אתם מחפשים הקלה, דעו שיש שבעה צמתים שאי אפשר לעבור בלי האל, וגם אלף טיפולים לא יועילו. לתשומת לב הפסיכולוגים

22.05.13, 22:56

פיטוריו של אלוהים, בתחילת המאה העשרים, היו מוקדמים מדי. הם הביאו בתחילה להקלה אצל הסובלים מרגשות אשם ותודעת חטא כוזבת, אבל כמה עשרות שנים מאוחר יותר, הוצאתו של אלוהים מן החינוך והפסיכולוגיה יצרה הפרעות חדשות: אנשים שחושבים שהם במרכז העולם, ומתקשים מאוד ליצור קשרים אנושיים שאינם סובבים סביבם. אנשים שאיבדו את גבולותיהם, ואין להם מי שלפניו הם צריכים לתת דין וחשבון, ואנשים שחייהם נעדרי ערך ומשמעות.

אלוהים חסר היום בטיפול. מטופלים רבים מבקשים אותו, אבל המטפלים - נאמנים לדתם החדשה העובדת את האדם הגדול (בגרסה המודרנית) או המיוחד (בגרסה הפוסט-מודרנית) - לא מרגישים ולא שומעים.

ישנם שבעה צמתים בתיקון אדם שכמעט אי אפשר לעבור אותם בלי אלוהים. המחסומים שאיננו יכולים לעבור, נשארים אתנו כשאלות שאיננו יודעים לפתור.

1. למה איני יכול לעזוב קשר או מקום שרע לי בו?
"מי שאינו עובד אותו, עובד את זולתו", כתב במאה ה-11 בחיי אבן פקודה, מחבר "חובות הלבבות". כולנו מנוהלים
מול משהו שאנחנו חושבים שהוא בעל הסמכות בעולם. בתחילת המאה העשרים הציעו לנו את הלאום או הסוציאליזם, המדע או המשפחה במקום אלוהים. באמצע המאה העשרים הסתבר שכל אחד מאלה יצר בית סוהר חדש שהיה אכזרי כמו הכלא הדתי.

יש פעמים שבהן אנו שואלים את עצמנו למה אדם בוחר להישאר עם הורה נורא, או בן זוג אנוכי, או ילד מתעלל, או מעביד נצלן. עם שאלה דומה התמודדו פרשני סיפור יציאת מצרים: האם עם העבדים אינו יודע שיכלה את שארית ימיו בעבודת פרך? האין הוא מבין שהגזרה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", משמעותה כליה? למה לא נמלטו ממצרים?

מסקנתם הייתה שהעם העברי איבד את אלוהיו והתנהל מול פרעה מתוך אמונה שהוא נציגו הבכיר של האל עלי אדמות, אם לא האל בעצמו. מכות מצרים נועדו, לכאורה, לשכנע את פרעה לשלח לחופשי את העם העברי. אבל פרעה לא השתכנע. מי שהשתכנע היה העם העברי.

משה הוכיח לעמו כי פרעה אינו בעל הסמכות הגבוהה ביותר. "עבד אדוני", כתב רבי יהודה הלוי, "הוא לבדו חופשי". כשנשאו העברים עיניהם לאלוהים, הם גילו שפרעה הוא אל כזב. זהו לבו של הרגע המפתיע בתהליכי תיקון שבהם, ביודעין או שלא ביודעין, האדם חופשי כי מצא אלוהים.

2. למה איני מצליח להבין את עצמי למרות הטיפולים שעברתי?
אנשים באים הרבה פעמים לטיפול כדי לגלות סוד על עצמם שיסביר את חוסר שייכותם, או פחד המלווה אותם. חופרים בהריסות של בית ישן, או מציצים לצד האפל של האישיות שלהם. הסוד ההולך ונחשף עשוי לגלות להם מישהו אחר שמסתתר בתוכם. הם נעצרים, מבועתים מול אמת שאולי לא יוכלו לשאת, ונמלטים או מבזבזים שנים לפני דלת שאותה לא יפתחו.


למטפל אין שום הכשרה במציאת ייעוד האדם, וחל עליו האיסור להביא לטיפול ערכים(צילום: ויז'ואל/פוטוס)

אדם בא לטיפול כדי לעזור לעצמו, ועצמו עשוי ללכת לו לאיבוד שם. מי שיש לו רק את עצמו אינו יכול להיוותר אפילו לרגע בלי "אני" שהוא מכיר. לצדיק המושלם אסור להכיר את צדדיו הנבזיים.

התרבות שפיטרה את אלוהים, שיווקה "אני" כוזב לבני האדם. גדול מדי, כמעט מושלם. המגע עם החלק האסור בידיעה, עלול להחוות כמות האני הקיים. מי שדרכו הביאה אותו למצוא אלוהים, מצא "אני" שלא נגמר. לאיש השייך לאמת הגדולה מותר להיות חלש, תלותי ופגום. הוא יכול לחצות את גשר הידיעה והכאב, שבצידו האחר אפשר שהאני הפרטי שלו לא יתקיים.

3. למה אני כל כך שיפוטי כלפי עצמי?
החברה המודרנית החליפה את החטא הדתי בחטא חברתי. האדם נמדד ביחס לנורמה. כלומר,
ביחס למה שכולם עושים. ההשוואה לנורמה יצרה סוג חדש של הפרעה: אנשים שמרגישים אשמים כי הם לא כמו כולם. לא מקובלים כמו כולם, לא באים ממשפחה כמו שיש לכולם, לא רזים כמו כולם, לא מאושרים כמו כולם.

הפסיכולוגיה הפוסט-מודרנית ניסתה לרפא את רגשות האשם של "השונים", והעמידה להם אידיאל חדש: אני מיוחד, עצמי חד-פעמי שלא דומה לכלום. "האני המיוחד" שיחרר רבים מעריצוּת הנורמליות. החריגים הוצאו מן הארון, והם מתראיינים בכל שבוע בעיתון. הנורמה החדשה היא להיות שונה וללבוש חולצה שעליה כתוב: אני כפייתי, אני שמנה וטוב לי, אני אוהב בנים, אני סנטר כפול.

מבחינה התפתחותית, תינוקות זוכים לחוויה כזו בשנותיהם הראשונות. התינוק אוכל כשהוא רעב, ישן כשהוא עייף, נישא על ידינו ועושה את צרכיו היכן ומתי שבא לו. ואנו מביטים בו, ומתפעלים. אולי קצת מתלוננים, אבל משתדלים להיות לא שיפוטיים.

ילד שזכה בהתמסרות כזו יודע כי יש רשות בעולם לצרכיו העמוקים. איש שקיבל מתנה כזו מתהלך בעולם בהרגשה שהוא אהוּב כמות שהוא, גם אם לא יעשה משהו מיוחד. בין הבאים לטיפול ישנם רבים הזקוקים לרשות לחזור ולתקן חוויה ראשונית של קבלה בלתי מותנית, שבה קשובים לכל רצונותיהם, בלי שיפוט.

אבל "אי שיפוטיות", שהפכה להיות ערך בלעדי של מרבית הגישות לטיפול, מזמינה את המטופל להישאר באופן קבוע בשלב הראשון של ההתפתחות, ואינה מזמינה אותו לעבור לשלב הבא, שבו יגדל דווקא כשיציבו לפניו אתגרים הכרחיים, ולא יוותרו לו גם אם קשה לעמוד בהם.

האיסור על השיפוטיות בטיפול לא מאפשר לראות שהייתה זו התרשלות שהביאה לפיטורין, הזנחת הקשר שהביאה לגירושין, הימנעות מהצבת גבולות לילדים שעשתה מהם מפלצות - והשתמטות מלימוד תורה המשאירה אותנו תלויים באלה שעשו ממנה עבודת אלילים.

"ואני חטאי לנגד עיניי תמיד", מציין משורר תהלים כמעלה חשובה. האחריות לחטאו משיבה לאדם את הבעלות על חייו. זיהויו של החטא הוא המפתח לתורת התיקון היהודית, שאין בכל עולם הטיפול גישה המאמינה כמותה ביכולת האדם לשנות את כל עולמו, בכל שעה.

האיש שאין בו חטא נידון לחיים מצומצמים. את מה שקורה לו הוא מסביר באשמת ההורים, או החברה שלא קיבלה אותו, או האבחון השגוי. הוא ינסה להקטין את סבלו בעזרת תרופות שיתקנו מאזן ביו-כימי פגום.

4. למה איני מצליח ליצור קשר זוגי למרות שאני נאה ומוכשר?
במרפאה הפסיכיאטרית של בית חולים שבו עבדתי לפני שנים, מקיימים בכל יום שני בבוקר הצגת מקרה. בסופה מצמידים למטופל אבחנה מתוך מילון האבחנות הפסיכיאטרי. האבחנות רבות, אבל ישנו יסוד שחוזר ברוב המקרים: "קווים נרציסטיים", זה מה שאומרים היום על מרבית המטופלים.

במאה העשרים ואחת, "הפרעת אישיות נרקיסיסטית" נמצאת בראש מצעד האבחנות הפסיכיאטרי, ומי שלא מקבל אותה, מצמידים לו לפחות "קווים".

אנחנו דור שחי סביב עצמו. באסיפות הורים בבתי הספר, הילד תמיד "מאוד מיוחד". אם אין בו מצוינות או כישרון נדיר, אנו מבקשים לפחות לשמוע שיש לו בעיות מיוחדות, והוא זכאי להתחשבות שאף אחד אחר לא מקבל. אין דבר נורא יותר להורים מהמשפט: "גברתי ואדוני, יש לכם ילד רגיל".

כיוון שכולנו מיוחדים וכולנו במרכז כל הזמן, קשה ליצור קשר עם אחר שגם לו מגיע הכלהפסיכולוגיה, בתה של התרבות שהעמידה את האדם במרכז העולם, עומדת מול האבחנה הנרקיסיסטית חסרת אונים. אין לה את האופקים, או הרשות, להציע לחולה תפקיד צנוע יותר בחיים.

כדי לרפא את המחלה שעשתה מן האדם גידול ממאיר, צריך לחנך לערך אחר שלפיו גבורה היא היכולת להכיר בערכו המוגבל של האדם, במצבו השביר, בזמניותו. דמויות המופת של התנועה הציונית היו האנשים העושים בצנעה את מלאכתם, והם "השומרים הנאמנים לצלם אלוהים בעולם". שניים שיש להם אלוהים יכולים להיפגש ולהפסיק להתווכח מי חשוב יותר.

5. למה אני לא שמח למרות שיש לי הכל?
כשהיינו ענווים, לפני שנים, העולם היה של אלוהים. לכן כל מה שמצאנו בו היה מתנה. כשהתחלנו להיות פעילים יותר בעולם, התרגלנו לראות חלקים הולכים וגדלים מסביבתו כמעשה ידי אדם. כשפיטרנו את אלוהים, התחלנו לראות סביבנו רק את מה שעשינו בעצמנו. ההתבוננות בעולם מוכיחה לנו כמה אנחנו גדולים. על אובדן חוויית החסד האלוהי אנו מנסים לפצות באמצעות קריירה וקניות, כפיצוי על אהבת החינם שאינה עוד.

הפסיכולוגיה החיובית שהתפתחה בעשורים האחרונים, מנסה לתקן משהו מן העיסוק האינסופי באין. במה שמגיע לי ולא נתנו לי, או לקחו לי. החיוביים אומרים שכדאי לו לאדם למנות פעם ביום את המתנות הקטנות שקיבל. תיקון מעניין, שעדיין לא הגיע לדרגת מעשה ההודיה המסורתי.

כשאני אומר תודה על החיבוק שקיבלתי מהילד, על הפריחה היפה בגינה, ועל פלפל אחד ממולא, אני יוצא מן העיסוק הכפייתי בצרותיי - ומתחבר לעולם נחמד. אם אעז ואומר: תודה אלוהיי, ששלחת את אהבתו של הילד הזה אלי, ושלימדת את בני אדם לשתול צמחים כמותך, ועל הנדיבות שנטעת בלבה של זו שבישלה את הממולא, פתאום הופך יומי לסיפור אהבה של בורא מסתורי, המשאיר לי מתנות בעולמי.

6. למה אני עדיין כל כך תלותי?
החופש הפוסט-מודרני הרחיב את מושג הטיפול לגישות רבות של טיפול רפואי, נפשי ואלטרנטיבי. לכל אחד יש מטפל, ומטופלים בגישות שונות ומשונות אומרים שהטיפול עזר להם מאוד.

אפשר שהסיבה שכל הטיפולים קצת עובדים, היא כי בכולם נותנים לנו דבר שאנו זקוקים לו נואשות, אבל אסור לנו להגיד: אנחנו רוצים לחזור להיות קטנים. גיבורי המקרא הכירו בתלותם הגמורה בזה שמעליהם. הם היו מחוברים היטב לחלקיהם הינקותיים. הם האמינו שאנו זקוקים לטיפול לפחות פעמיים ביום. בכל פעם שהחיים הקשו עליהם, הם פנו למטפל הקבוע שלהם – והתפללו.

התפילה מחברת את האדם אל הילד שבו, ומאפשרת לו להתחיל לגדול משם. להפנים את נוכחותו של שומר העולם, ולמצוא רוגע פנימי.

7. מהו הייעוד שלי, ואיך יתכן שעדיין לא מצאתי אותו?
ספר התנ"ך הציע בזמנו מהפך בהבנת היצור האנושי את עצמו. בני האדם, כולם, הוזמנו להיות שותפיו של בורא מסתורי בהשלמת העולם. המקרא מציע לקרוא את כל ההיסטוריה האנושית, כמפעל רב דורי של פענוח והגשמת תפקיד האדם.

במסע הזה, אומר הסיפור, יש לקבוצה שאנו שייכים אליה תפקיד ייחודי: לתקן את המקומות שבהם אדם בורח מן המשימה האנושית וחוזר להתנהג כמו חיה, או המקומות ההפוכים, שבהם דווקא בעקבות הצלחתו - האדם מפטר את בוראו ולוקח את תפקיד האלוהים.

העמדה הפוסט-מודרנית שביטלה את שייכותו של אדם למשפחה או חברה הרשאים לצוות עליו, נתנה למאמיניה רשות לעשות כל העולה על רוחם, ונטלה ממעשיהם תחושה של ערך או משמעות מיוחדים. הרעב למשמעות הוליד דור חדש של מטופלים, שתובע מן המטפל לעזור להם למצוא את ייעודם. הם בטוחים שאם יעשו את ההבחנה הנכונה, כל שאר הדברים יפלו למקומם.

אך למטפל, אין שום הכשרה במציאת ייעוד האדם, וחל עליו האיסור להביא לטיפול ערכים. הוא נענה לבקשה, אבל עושה לה רדוקציה לתחומו המצומצם. הוא מחפש משאלה עמוקה שהמטופל לא העז להקשיב לה. הייעוד יופרט למקצוע מסוים, או נטייה מינית, או תחביב שהוזנח.

בא לטיפול עורך דין, אומר שאין לו סיפוק בחיים, ותוהה אם נועד לעשות את מה שהוא עושה. חוקר המטפל בעברו, ומגלה שבנעוריו רצה להיות אמן. הוא מבשר למטופל כי אם יעז לממש את ייעודו, ימצא אושר בחיים. הולך עורך הדין ללמוד ציור, נהנה, אבל לא נהיה מאושר. הוא מחפש מטפל אחר שידייק יותר.

ואין איש בין מטפליו שיעז להציע לו פירוש פשוט יותר למצוקתו, שנחשב למיושן: בדרך שבה אתה עושה כסף
גם אם היא חוקית, אתה מאבד את עצמך הרבה פעמים כאדם. האובדנים היום-יומיים הקטנים מצטרפים לייאוש זוחל.

היה רגע אחד בשבוע שעבר, שבו דחית תיק שעורר בך שאט נפש קל. שותפיך למשרד לא הבינו את הוויתור על רווח מקובל, ואתה נעשית שמח פתאום. כי רגע קטן, שבו עשית מעשה אחד נכון, הוא עיקר יצירתך בעולם. כי בו בוראך ואתה, עשיתם אדם.